FAQ

Frequently asked questions

אתה הומו? מה זה אומר?


כן. אני הומו. גיי. מה שנוח לכם יותר.

זה אומר שאני נמשך אל אדם מהמגדר שלי - וכאן באה ההדגשה - גם בלב.

קל/נוח לצמצם את המונח "הומו" לקללה, ל"נטייה מינית" (מונח שגוי מיסודו בעצמו) או לעניינים מיניים בלבד.

להיות הומו זה לא רק "נטייה מינית" או "משיכה רומנטית". זו נטיית הלב. אני לא הומו רק בחדר השינה.ההומואיות שלי מתבטאת גם בלאהוב גבר. ברצון להיות לצידו. להקים איתו משפחה. גם הלב שלי הומו. גם הראש. כל כולי. אני הומו בכל רמ"ח איבריי, רגשותיי ומחשבותיי.

התאהבת פעם? זה היה רק בגלל מה שיש לו/ה בין הרגליים? אני מאוד מקווה בשבילך שלא.

מתאהבים בנפש. בכימיה. בשיחה. ברינונים שהוא/יא עושה לך בלב. בחיבוק שלו/ה. בגלל מי שהוא/יא ומה שהו/יא. ערכיו/ה, אישיותו/ה, מחשבותיו/ה. עצמו/ה.

כן, אני יודע מה עובר לכם עכשיו בראש: הומו = משאית עם גברים מענטזים בחוטיני. נצנצים. קונפטי. נוצות. עופרה חזה. איידס. סמים. פורקן עול. מסיבות מין. סדום ועמורה. תועבה.

סטיגמה.

כמה הומואים אתם מכירים באמת, היכרות אישית קרובה, ולא כתדמית? כמה מהם מסוממים? לובשי חוטיני? נשאים? על משאיות? כמו בכל חברה, גם בקהילה הגאה יש גיוון (למשל, למעלה מ-320,000 צועדים וצועדות בבגדים מלאים במצעד התל-אביבי) ויש שוליים רעשניים (20 גברים על משאיות). סינק וידיאו בן 15 שניות על מצעד הגאווה לא יכול להציג את מורכבות המציאות והאוכלוסיה הגאה על שלל רבדיה.




אתה בטוח שאתה הומו?


כן. במאת האחוזים. אין לי שום צל ספק. אף פעם גם לא היה.

בשום שלב לא היה לי ספק שאני הומו ולא היו לי ייסורי/נקיפות מצפון על כך. לא היתה סתירה פנימית, שנאה/אי-קבלה עצמית, ניסיונות (אבודים מראש ומזיקים) לשינוי הנטייה המולדת או ניסיונות להילחם בה. להפך.

אני יודע שאני מקרה חריג. ידעתי מי אני, ידעתי שאני הומו, ידעתי מה זה אומר להיות הומו וחייתי עם עצמי בשלום לגמרי מגיל מאוד מאוד צעיר. תמיד קיבלתי את עצמי באהבה, תרתי משמע.

כאן גם כדאי להדגיש, החיים דינימיים. זה מי שאני היום. בדיוק כמוכם, ההעדפות והטעמים שלי משתנים. זה לא אומר שאני אהיה מי שאני בהמשך. פעם לא אהבתי לאכול ירקות בכלל. היום זו הקנייה המרכזית שלי. אין לדעת מה יוליד יום.

זו תכונה מולדת שלא ניתנת לשינוי. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא, עוד נגיע גם לזה). כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף. או שנולדת ככה או שלא. תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




איך ידעת שאתה הומו?


לא צריך לדעת או לנסות (עם אישה/גבר) כדי "להיות בטוחים" או "כדי לדעת".

בואו. עמוק עמוק בפנים אתם יודעים מי ומה אתם (ואם לא – הגיע הזמן לדבר עם עצמכם באופן פתוח).

גם אני.

זה ישמע הכי קלישאתי שיש, אבל התשובה היא שפשוט מרגישים, בדיוק כפי שאתם עצמכם מרגישים למי אתם נמשכים (למגדר אחד, או כמה, או חלק, או בכלל לא – הכל בסדר, הכל תקין והכל הולך!).




מתי ידעת שאתה הומו?


מאז ומעולם.

כשאני הולך מאוד מאוד אחורה (יש לי זיכרון מאוד טוב; לטוב ולרע) ומשחזר התנהגויות שלי בגילאי גן, אני מבין שכבר בגילאי 3-4-5 נמשכתי לבנים: רוצה להיות חבר של מי שמשך אותי. חיפשתי את חברתו וחברותו.

סביב כיתה ג' זה כבר עלה שלב: אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש מישהו שהוא מאוד מאוד יפה בכיתה. עדין לא עשיתי עם זה משהו. רק רציתי להיות בחברתו כמה שיותר, מעבר לחברות רגילה.




למה בכלל לספר? את מי זה מעניין? למי אכפת?


אצל חלק מהמשפחה שלנו יש נושאים שאסור לדבר עליהם (במודע או שלא), כנראה מתוך חשש שהמשפחה הכל כך מגובשת הזו לא תשמור על לכידות, שחס וחלילה לא תיפרם.

ב-33 שנות חיי הקצרים (אך הדחוסים), חוויתי מה קורה כשלא מדברים: הייתי נוכח-פעיל ב-2 שבעות כאלה כשאיבדנו בני משפחה.

אבל, בסוף, כשמדחיקים, הדברים צפים. תמיד. לכן, למדתי על בשרי שעדיף לדבר. אפילו לריב. לשמוע ולהשמיע, גם אם "זה לא נעים". אני מאמין בלפתוח את הפצע, לחפור בו, לנתח, לנקז, לחטא, ולסגור היטב. כן, שתישאר צלקת. לא מוסתרת. גלויה. שנראה, נזכור ונלמד ממנה. אין אצלי שום טאבו שאסור לדבר עליו, ולא יהיה (אני מקווה).

למה לספר? כי זו שליחות.

מי שחושב שאני הלהטב"ק היחיד במשפחה, שאני יחיד במינו, טועה. קודם כל, סטטיסטית, זה לא יתכן (ראו שאלות בפרק "המשפחה"). וב' - אני יודע ומכיר גייז נוספים במשפחה (לפעמים הם שיתפו אותי; לפעמים ממקורות חיצוניים). אז אם את/ה מתבלט/ת, מבולבל/ת, חושש/ת, סקרן/ית, תדע/י שזה בסדר גמור! מותר לגשש באפלה ולחקור מי את/ה עד שתמצא/י את התשובות שמתאימות רק לך. וגם התשובות שתמצא/י, הן לגיטימיות לגמרי! את/ה מי שאת/ה – ואת/ה הכי מושלם/ת שיש. את/ה לא היחיד/ה, ואת/ה בטח לא לבד.

ואם את/ה גיי, לא יקרה לך כלום.

אפשר לצאת מהארון ולהיות מאושרים/ות. את/ה תהיה מי שאת/ה והשמיים לא יפלו. מבטיח. זה אפשרי. למצוא אהבת אמת הדדית. לחיות חיים חופשיים ועצמאיים לגמרי בכל תחום (אישי, מקצועי, משפחתי), שמחים ומאושרים. אלה שאוהבים/ות אתכם/ות באמת, ימשיכו להיות לצידכם/ן, גם אם יקח להם/ן קצת זמן (לפעמים הם/ן יתכנסו קצת בארון שעזבתם/ן – אבל בסוף גם זה עובר). אתם/ן ראויים/ות לאהבה, אתם/ן לא לבד ולא תהיו לבד ולא תגיעו לרחוב.




בשביל מה צריך את כל הפומביות הזו, את הפרובוקטיביות הזו? תעשה מה שאתה רוצה בשקט בחדר.


לבקש ממני להיות הומו "בשקט" "לא ליד הילדים, כי הם קטנים", או "רק בחדר", זה בעצם להגיד לי: "תחזור לארון ושם מותר לך לעשות מה שאתה רוצה". ובכן, זה לא הולך לקרות.

כשהומואים מתחבקים, מתנשקים או סתם מחזיקים ידיים ברחוב זה מגעיל, בוטה, פרובוקציה, לא חינוכי, מקומם, ׳בשביל מה צריך את זה?!׳, זה פוגע ברגשות הזולת. אבל כשסטרייטים עושים את אותו הדבר בדיוק - זו הרומנטיקה בהתגלמותה, אהבה, משהו שגורם לאנשים לחייך. לא, זו לא פרובוקציה. זו פשוט אהבה.

אם ארצה להתנשק, להתחבק, ללטף או להחזיק ידיים עם בן הזוג שלי (או כל גילוי חיבה אחר), אעשה זאת, גם מול הפנים שלכם ושל הילדים שלכם. תתרגלו. זה מה שיש. בדיוק כמו שמותר לכם להפגין אהבה בפומבי (ואתם עושים זאת, אפילו כבדרך אגב, בלי לשים לב, גם אם אתם חושבים שלא), כך גם אני.

הכלל פשוט: אל תבקשו ממני משהו שלא הייתם מבקשים מסטרייט.

ויש סיבה נוספת: להראות אופק טוב וחיובי, נקודת אור, לאותו/ה גיי שנמצא/ת כרגע בארון ומפחד/ת ומבחינתו/ה החיים שלו/ה נגמרו.

גם להתחתן בגיל מאוחר, לרקוד מעורב בחתונות, להיות בת ולהתגייס לצה"ל, להיות אישה עם קריירה תובענית, לגור ביחד הרבה לפני החתונה, היו נחשבים כ"פרובוקציה" לפני פחות מחצי עשור. מה לא היה נחשב לפרובוקציה? להטריד מינית. זה היה אפילו לגיטימי. מקובל. ולא לפני הרבה זמן. כולה שנתיים.

הזמנים השתנו. תתקדמו.




איך להסביר לילדים?


קודם כל, אין דבר כזה שהילדים שלכם לא ידעו. הם ידעו בסופו של דבר.

זו הבחירה שלכם, כהורים, האם לתווך להם את המציאות או לא. אם בחרתם שכן, שקלו כל מילה לפני שהפה נפתח.

מניסיון, ככל שהילדים קטנים יותר, כך הם מקבלים את הסיטואציה באופן הכי טבעי והכי מדהים שאפשר, כי אין להם את החסמים והתבניות המחשבתיות שיש לנו, המבוגרים.

הדוגמא הכי טובה: סבא עמנואל. למרות שאיבד עין שלא הוחלפה בעין תותבת בתאונת דרכים קשה, אנחנו הנכדים (פרט לנכדה אחת), קיבלנו את זה בצורה הכי טבעית וסולידית שיש. קיבלנו את סבא כמו כל סבא, חיבקנו ונישקנו אותו. לרובנו היו סבא ו/או סבתא נוספים בעלי זוג עיניים, היו לנו קני מידה להשוואה, ולמרות זאת - סבא היה סבא.

ילדים תמיד היו מתקדמים יותר מהמבוגרים (לא רק בזירה הטכנולוגית). רובם כבר נתקלו במשפחה גאות בגן, בבית הספר, בטלוויזיה ובאינטרנט (ואם נדמה לכם שאין מצב – אתם לא מכירים את הילדים שלכם מספיק). כן, גם במוסדות חינוך דתיים ואפילו חרדיים.

כל משפחה והדינמיקה המשפחתית שלה. אין דרך גורפת איך להעביר את המסר.

זו הבחירה ההורית שלכם אם ואיך לספר להם, לנהל איתם על זה שיחה, להקריא סיפור לפני השינה (לא חסרים סיפורים על סוגי משפחות שונות, למשל), או פשוט לתת להם לפגוש את המציאות במפגש המשפחתי. זו החלטה שלכם. להסתיר – אתם לא תוכלו להסתיר מהם.

ובכל זאת, באופן כללי,

הנה כמה דברים שלא מומלץ להגיד: זו לא הדרך שלנו; זה נגד התורה (זה פשוט לא נכון); זה מה שהוא – אבל אצלנו לא מתנהגים ככה; הוא משפחה שלנו – אבל אנחנו לא מקבלים את זה; הוא בחר בזה; הוא מסכן; אנחנו מרחמים עליו; צריך להתפלל עליו; משפחה לא בוחרים (טעות!) וזה מי שהוא וזה מה שיש וכיו"ב.

הנה כמה דברים שכן אפשר להגיד: כמו שחלק מאיתנו נולדו עם שיער בלונדיני או שחור, עם עיניים חומות או ירוקות, ככה אביתר נולד כמישהו שאוהב בנים ולא בנות; במשפחה שלנו יש מקום לכולם, אנחנו מקבלים בשמחה ובאהבה כל אדם, גם אם הוא שונה או אחר מאיתנו; אנחנו מכירים את אביתר כבר הרבה שנים ומכירים הרבה מאוד תכונות שלו, למשל_________, שמחנו שהוא שיתף אותנו בתכונה נוספת על עצמו; בבית שלנו אפשר להיות מי שאנחנו ויש מספיק מקום לכולם; את/ה בטח יודע/ת את זה, אבל חשבו לנו להגיד לך את זה בקול: אצלנו תוכל/י להיות מי שאת/ה ולשתף אותנו בכל דבר שתבחר/י, בלי לחשוש. תמיד יהיה לך מקום וכד'.




אני לא מוכן שתהיה הומו ליד הילדים שלי/אני לא רוצה שהילדים שלי ידעו


כן, יש הבדל בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו.

הרבה מתבלבלים וחושבים שהם מקבלים, עד שמגיע רגע האמת ואני מחזיק ידיים או מנשק מישהו.

כל הבקשות הללו (לא ליד הילדים, למשל) לא לגיטימיות כי הן מבקשות דבר אחד: תחזור לארון, זה לא נעים לי בעין.

אני מבהיר: זה פשוט לא הולך לקרות.

הילדים שלכם לא יהפכו להיות גייז כי הם יחשפו אלי. זה לא עובד ככה. לא מתעורר לו איזה יצר רדום. או שנולדים ככה או שלא. הראייה הכי טובה: רוב הילדים של משפחות גאות הם סטרייטים.

נטייה מינית היא תכונה מולדת. היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם. פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מבנה גוף. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא.

מי שאומר שהוא מקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא.

אין דרך להסתיר את הסיטואציה מהילדים. ואין גם למה. אם אתם לא תתווכו את המציאות לילדים שלכם (תשובה בשאלה נפרדת), המציאות עצמה תפגוש אותם באירוע המשפחתי הבא. זה לא שאני הולך ללבוש חוטיני, קונפטי ונצנצים (על הסטיגמה הכל כך שגויה הזו על הקהילה הגאה – בשאלה נפרדת), אבל מצד שני, בדיוק כמו אצל בני המשפחה הסטרייטים, אני לא מתכוון להסתיר/להחביא את מי שאני או את בן זוגי וילדיי, לכשיהיו (בעז"ה). לא הייתם מבקשים את זה מהם. אין סיבה שתבקשו את זה ממני.




אתה בזוגיות? יש לך בן זוג? היה לך בן זוג?


היו לי מערכות יחסים.

חלקכם גם הכירו את בני הזוג שלי לאורך הדרך. אני איש של מערכות יחסים ארוכות (מכמה חודשים ועד כמה שנים טובות ורציפות ביחד) - עניין לא מובן מאליו בעידן שלנו היום, בטח בעולם הגאה. אני יודע שאני בר מזל שזכיתי שיהיו לצידי בני זוג טובים ומדהימים, אחד אחד.




אני לא יכול/ה לארח אותך אצלנו יותר/ אתה לא יכול לבוא עם בן הזוג (העתידי) שלך אלינו


הפער בין לדעת שאני הומו לבין לקבל את זה שאני הומו הוא מתעתע.

הרבה חושבים שהם מקבלים והכל, עד שמגיע רגע האמת.

אעשה את זה קל, ובאהבה גדולה.

מי ש"אני מקבל ואוהב אותך", אבל לא יכול/רוצה לארח אותי יותר, יבקש ממני לא לספר לילדים, "לא להיות הומו" בחברתו או לא להגיע לאירוע עם בן זוגי – לא יקרה.

בדיוק כמו שלא תגידו לקרוב משפחה סטרייט להימנע מלהגיע עם בן זוג שלו לאירוע משפחתי, כך לא ראוי להעלות על דל שפתיכם בקשה שכזו לגביי.

מי שמקבל אותי לגמרי, צריך לקבל אותי לגמרי. עם כל החבילה. אין חצי. אין בערך. אין חלקי. או שאתם/ן מקבלים, או שאתם/ן לא. תאמינו לי, אני משתדל מאות לקבל אתכם/ן כמו שאתם/ן, למרות שאני לא תמיד מסכים/ן עם מי שאתם/ן ומה שאתם/ן.

ואם אתם/לא, חבל, אבל אנחנו לא נוכל להמשיך להיות בקשר כלשהו.




תגיד את האמת: זו בחירה להיות הומו, לא? עברת משהו בחיים? נולדת ככה?


אחת ולתמיד: נטייה מינית היא תכונה מולדת. זו לא בחירה (נולדתם או בחרתם להיוולד סטרייטים?).

היא לא מושפעת מגורמים סביבתיים, חיצוניים כלשהם.

לא עברתי טראומה כלשהי.

גם לא טראומה מינית.

לא נעשים להטב"קים כי הורה אחד היה "גברי"/"נשי"/"דומיננטי"/"רסציבי" מידי.

לא הפכתי להיות הומו בגלל שהתייתמתי מאב או כי נשארתי רק עם אמא.

לא כי אני בן בכור או כי פגשתי הומו בצעירותי... אין לי מושג.

פיפל, נולדים עם זה. פשוט. כמו גובה. מידת נעליים. צבע שיער או עיניים. אי אפשר להפוך לגיי. אי אפשר להחליף או לשנות. או שנולדת ככה או שלא. כמו שאתם ידעתם שאתם אוהבים את בני המין השני (או שלא).

תחשבו על עצמכם: חוויתם משהו חיצוני ששינה את אהבתכם הבסיסית לגבר/אישה? הייתם צריכים להתנסות עם גברים/נשים כדי "להיות בטוחים"? אותו דבר גם אצל גייז. מרגישים. יודעים.




למה דווקא עכשיו?


קודם כל בואו נמנע מספקולציות. אין קשר לראש השנה, יו"כ או לחשבון נפש. התזמון מקרי בהחלט.

תהליך היציאה מהארון שלי לא החל עכשיו. אני יוצא מהארון מגיל 14, כולל מול בני משפחה (אגב, אף פעם לא ביקשתי מהם לא לספר). מבחינתי להיות הומו זה לא אישיו ולא הרגשתי את הצורך להסתיר את זה אף פעם. לא באמת הייתי בארון. אף פעם השאלה לא היתה "האם" או "מתי" אלא בעיקר – "איך".

שיחת יציאה מהארון אורכת בממוצע שעה וחצי. אנחנו משפחה עצומה. זה גובה ממני המון אנרגיות וזמן שפשוט אין לי אותם. חיפשתי קונספט קולקטיבי אך אישי. במשך חצי עשור (פלוס) שאני לועס את המחשבות שלי איך לעשות את המהלך המשפחתי הפומבי (אבל אישי) הזה, באופן הכי נכון, לא רק בשבילי אלא גם בשבילכם (סטרייטים וגייז כאחד). המון רעיונות וקונספטים ננטשו בדרך, עד שהגעתי לרעיון הנוכחי, שגם אותו לקח די הרבה זמן לבנות, ללטש ולצקת בו תוכן.

אז למה עכשיו? כי עכשיו סיימתי להקים את האתר.

חיפשתי קונספט שימנע מבוכה (שלכם, כמו בחלק מהשיחות פנים מול פנים) אבל עדין יעניק את כל התשובות לכל השאלות (שמשיחה לשיחה די חוזרת על עצמן), כולל שאלות מסקרנות שלא נעים לשאול, וגם שיהיה מקום לדיאלוג.

יש פה גם את אפקט הראשוניות. אני ההומו המוצהר הראשון במשפחה. יש כאן חרישת תלם כדי שלבאים בתור אחריי יהיה (הרבה) יותר קל. ויהיה. הם לא יצטרכו את כל הממבו-ג'מבו הזה.

אם זה היה אפשרי, הייתי יושב ומדבר איתכם/ן אחד על אחד/ת ועונה על כל השאלות. וזה עדין אפשרי! אם אתם/ן מרגישים/ן שיש צורך בשיחה של אחד על אחד/ת או יותר, מוזמנים/ות ליזום, אשמח!




מתי התחלת לצאת מהארון?


אתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון. בית ספר, תנועה, צבא, לימודים, מקומות עבודה, פגישות מחזור, אירועים משפחתיים - תמיד יהיה שם מישהו קצת פחות מעודכן.

בגיל 14 התחלתי לצאת מהארון מול האנשים קרובים אלי שמטבע הדברים (בתת מודע וגם לא) ידעתי שיקבלו אותי, ירעיפו עלי אהבה וינסכו בי ביטחון. לאט לאט המעגלים התרחבו עוד ועוד.




"אני לא מופתע/ת", "ידעתי", "צפוי", "היתה לי הרגשה", "זה היה לי ברור", "ראו עליך"


בואו ננסה להימנע מתגובות שכאלה.

לא מחלקים מדליות למי ש"צדק" או ניחש נכון. לא נעים להגיד, אבל כרגע אתם לא מרכז העניין. זה שיצא/ה בפניכם/ן, לעומת זאת, כן.

שיתפו אתכם במשהו אינטימי כי הרגישו מספיק קרובים אליכם. נכון שאין תגובה נכונה או לא נכונה, אך בכל זאת, גם "אני מקבל אותך כמו שאתה" זו לא בדיוק הדרך להעביר את התחושות שלכם, גם אם כוונתכם טובה. למה? כי זו קצת מתנשא. אף אחד לא צריך את האישור שלכם, בטח לא זה שיוצא/ת בפניכם. אנחנו לא עושים זאת כדי לקבל הלגיטימציה שלכם. אנחנו יוצאים מהארון כי רצינו לשתף אתכם במשהו אישי על עצמנו.

בפעם הבאה שמישהו יבוא יספר לכם משהו אישי, פשוט תגידו תודה על השיתוף, שזה לא מובן מאליו. נסו פחות להתעסק בעבר: "מי יודע", "איך ידעת", "מתי גילית". התמקדו בהווה ובעתיד: איך הוא/יא מרגיש/ה עם הסיטואציה? האם ואיך אפשר לעזור? האם הוא/יא רוצה זוגיות, נמצא/ת בזוגיות?"


זכרו להפגין שמחה, תקווה ואופטימיות לעתיד, בלי יותר מידי להלחיץ ("אין, מי שיהיה בן/ת הזוג שלך פשוט זכה") ופשוט דברו מהלב